יצחק חדד, עולש:
90 אגורות או 4.90
בני ברק עיר גדולה וצפופה. אולי לא מהגדולות בארץ אבל מספיק מרשימה. אבל דמיינו לכם מה היה לפני תשעים שנה, כשהעיר כולה רק גבעות של חול, מעט פרדסים וצריפים קטנים ומטים לנפול. כל השטח העצום הזה, כל אלפי הבניינים והרחובות, הגשרים והכבישים, בתי החולים ורבי הקומות - הכל עפר, הרי מרכז טיפוסיים.
בני ברק עיר גדולה וצפופה. אולי לא מהגדולות בארץ אבל מספיק מרשימה. אבל דמיינו לכם מה היה לפני תשעים שנה, כשהעיר כולה רק גבעות של חול, מעט פרדסים וצריפים קטנים ומטים לנפול. כל השטח העצום הזה, כל אלפי הבניינים והרחובות, הגשרים והכבישים, בתי החולים ורבי הקומות – הכל עפר, הרי מרכז טיפוסיים.
הצלחתם לדמיין מראה כזה?
יצחק חדד מהישוב עולש, בואכה נתניה, אינו צריך לדמיין. שדותיו וחממותיו משתרעות על שטח השווה בגודלו לכמחצית העיר בני ברק. יותר מ-3000 דונם הוא מגדל ומטפח מידי שנה ומתפרנס מעמל כפיו וגידוליו.
המלך בשדה
את כל השטח הגדול והענק הזה, יצחק אוהב ומייקר. את הריח של האדמה ממש לפני שחורשים אותה, את הניחוח המיוחד שיש באוויר אחרי שמהפכים את הרגבים, או חורשים לערוגות. הוא קשור לשתילים הרכים הנטמנים באדמה וליבו עולז בכל פעם מחדש, כשהוא מגלה עלה מבצבץ או צמח מרים ראש. אבל יותר מכל הוא מחובר בשנתיים האחרונות ל”פינה” שלו.
ה”פינה” שלו היא לא יותר מפרשת דרכים בין כמה ערוגות, מקום שהרוח נושבת בו בכל בוקר ומספרת מחדש את סיפורה של האדמה,
מקום שכשהוא יושב בו על הטרקטור העתיק והטוב הוא יכול לראות את כל הדונמים שלו במבט עין אחד ואוהב.
לפינה הזו עולה יצחק בכל בוקר בשנתיים האחרונות. הוא מניח תפילין לקול זימרת הציפורים ומבקש, במילים פשוטות וטהורות של בן לאבא, של חקלאי לבעל הבירה, של יהודי תמים שומר שמיטה “אנא, ריבונו של עולם, תעזור לי להצליח לשמור את השמיטה כהלכתה עד תומה”.
התפילה התמה הזו לבטח עולה ובוקעת רקיעים ומה שמסתתר מאחוריה יכול לבקוע גם כאן בארץ, לבבות.
אויבים מבית
בשמיטות קודמות, לא זכה יצחק לשמור שמיטה בהשבתה מוחלטת. הוא סמך כמו יתר חבריו על היתר מכירה וקיווה לטוב. שנות תשנ”ד, תשס”א ותשס”ח עברו עליו בזו אחר זו אך במקום רווחים, במקום לראות שהעבודה משתלמת, במקום לקצור פרות ממה שנזרע ועובד בשמיטה, נגרמו לו רק הפסדים.
כל מה שזרע לא צמח, יבולים שלמים התקלקלו, כלים נהרסו וחממות ספגו נזקי קרה וסערה. החובות הלכו ותפחו, אבל ליצחק לקח זמן רב להבין שהשמיטה קוראת לו, שהיא מבקשת ומתחננת לפניו שישמור אותה וירוויח.
ארבע וחצי מיליון שקל! מה שלא עשתה הקריאה אל הנשמה עשתה הקריאה אל הכיס. ארבע וחצי מיליון שקל של הפסד צלצלו בהמון פעמונים, בקול רעש עצום של כאב ועוגמת נפש ומינוס ענק שאין! אין מאיפה לכסות.
ואז יצחק קלט. לא עוד היתרים. לא עוד ניסיונות למצוא תחבולות ופתרונות לדונמים הרבים שלו. לא עוד התחמקות ממצוה שלא רבים זוכים לשמור בכזו מסירות. הוא את השמיטה הבאה שומר, ויהי מה.
שוכר את השדות של עצמו
ההחלטה לא הייתה קלה כלל. ומה אם תפסיד עוד? ומה אם ינסו אותך במיליונים נוספים של חובות?! אבל יצחק שמע לנשמתו וליבו, והתכונן לקראת שמיטה כשהוא יציב בהחלטתו. הוא רק לא לקח בחשבון שחבריו ומכריו, אנשי היישוב, אלו שיחד עימם הוא עמל על האדמה ויחד איתם הוא מתפלל לצמיחה ופריחה, אלו שרואים את הפסדיו ומבכים יחדיו ויודעים כמה הפסיד וכמה ניסה, דווקא הם יעמדו מולו, נגדו, ולא יאפשרו לו להחזיק בקרקעות שלו אם אינו זורע ועובד בהם בשמיטה.
היה כואב לראות את כל אותם חברים מתאגדים יחד עם כל חברי הישוב ומתייצבים מולו בחזית אחת מאיימת. אנשי הישוב לא הסכימו שיפסיק לסמוך על היתר מכירה וישבית את השדות לגמרי. הם הציעו לו להחזיר את הקרקעות למנהל הישוב, ואחרי שנת השמיטה לנסות לחכור אותם בחזרה.
יצחק ידע היטב כיצד המערכת עובדת. ברגע שחקלאי מוותר על זכויותיו בדונמים למשך שנה שלימה, מיד משכירים אותם לחקלאי אחר. הקרקע יקרה ואינה עומדת במנוחה אפילו לרגע. אם הוא לא ישכור את השטחים שלו, מישהו אחר ישכור אותם ושוב לא יוחזר אליו אפילו דונם אחד.
אולי יתמזל מזלו וימצאו לו אחרי שמיטה קרקע קטנה וזניחה מסביב, אבל קרקעותיו המשובחות, אלו שנבחרו בקפידה וגידלו בנאמנות בכל השנים את מיטב התוצרת, יהיו לאחר.
עוד חובות של מיליונים
הקרקעות הוצאו למכרז. בצר לו, בלית ברירה אחרת בפניו, החליט יצחק להתמודד בעצמו ולשכור את הקרקעות אבל לא לעבוד בהם. שכירות של שטח כזה מתבטאת בכ- 600,000 אלף שקל!!! ויצחק לקח הלוואות מכמה בנקים, על מנת להבטיח שהאדמות תישארנה שלו, במטרה להשבית את האדמה באותם דונמים ולא לזרוע או לעבד בהם מאום. יותר מחצי מיליון חובות נוספים, רק כדי לזכות לשמור שמיטה!
בזריעה האחרונה לפני שמיטת תשע”ה החליט יצחק שהוא זורע בחלקות שלו מלונים. במשתלה קידמו את פניו בלעג. “חקלאים רבים כבר זרעו מלונים ומה לך להציף את השוק בעוד כמות אדירה כזו של סחורה? המחירים רק ירדו, בקושי תרוויח, הלוואי ולא תפסיד, וודאי שלא תכסה מעט מחובותיך הצבורים או מההפסדים הצפויים לך משנה שלימה שאתה מתכוון לשבות”… כה דיברו חבריו ועובדיו אך מחישובים שלו החליט יצחק בכל מקרה לזרוע מלונים.
המלונים הצמיחו ניסים
שטחי הענק נחרשו ונזרעו. סיון רדף אחרי אייר, ותמוז מצא את השדות מוריקים ורעננים. מבין העלים הציצו ראשי המלונים, גדולים, משובחים ועסיסיים. היבול עלה ופרח בכמויות ענק אבל לא רק אצל יצחק. השדות של חבריו החקלאים ושאר החקלאים בארץ שזרעו מלונים פרחו ולבלבו וערך השוק ירד וירד. ניתן היה לקנות ק”ג מלון בתשעים אגורות ויצחק התלבט האם שווה בכלל לקטוף ולאסוף את כל הכמות הזו.
להשאיר את היבול בערוגות, לא היה אפשרי, השמש תבשל אותם מידי והם ייהרסו בכל מקרה. יצחק הביא כמות אדירה של פועלים וביום אחד נקטפו טונות של מלונים משובחים ומעט כתמתמים, במושב עולש, בואכה נתניה.
קיץ תשע”ד, מצא את דרומה של הארץ מופצצת ועזובה. מלחמת צוק איתן גבתה את קורבנותיה הנוראים, הארץ נתונה בפחד גם באזור המרכז, אבל עיקר המלחמה והפחד הורגשו בדרום.
שדות? מלונים? התקשורת דשה שוב ושוב בטילים ובפגועים, את הנזק הרב שנעשה לשדות הדרומים ולחקלאים הרבים, יהיו עוד מספיק ימים לבכות. כל יבול המלונים בדרום נהרס כליל מנזקי המלחמה.
יחיד בשוק
צפון הארץ שקט מלחימה אך לקב”ה יש עוד דרכים לשמור על שומרי מצוותיו. מגפה פלאית פגעה ביבול המלונים בצפון ארצנו הקטנה. לא הצליחו לעצור אותה, לא ידעו מה קרה לשתילים ולערוגות אבל מלונים למכור בחנויות לא היה.
שימו לב!
בבוקר יום הקטיף בדק יצחק את החנויות. ערך השוק של המילונים היה תשעים אגורות בלבד. למחרת, הוא הגיע עם כל המלאי שלו לשווקים וקיבל על כל ק”ג מלון 4.9 ₪!!!!
טונות של מלונים נמכרו, כספים רבים זרמו, ארבע וחצי מיליון השקלים שהעיקו על יצחק נעלמו בין יום ועוד נותר לו ממה לחיות בשנת שמיטה המתקרבת.
ולכל חבריו שעמדו נגדו נותר רק להגיע לסעודת הודיה שערך, להתכבד ולשים על לב מה רבה ברכתה של שמיטה ומה רב שכר שומריה.
