קיבוץ עין חרוד:
משביעי לשביעית
כמעט כל אחד בארץ ישראל יודע, שקיבוץ ‘עין חרוד’ היה סמל ודוגמא לתופעת הקיבוצים השמאלניים, עוכרי ומתנגדי הדת, אותו הקימו ובו התגוררו יהודים שכאב להם פיזית לראות או לחוש משהו מן המשהו מקרבת אלוקים.
כמעט כל אחד בארץ ישראל יודע, שקיבוץ ‘עין חרוד’ היה סמל ודוגמא לתופעת הקיבוצים השמאלניים, עוכרי ומתנגדי הדת, אותו הקימו ובו התגוררו יהודים שכאב להם פיזית לראות או לחוש משהו מן המשהו מקרבת אלוקים.
אבל הנשמה היהודית הסתתרה תמיד גם שם, בין רגבי העפר ושבילי החצץ. היא הסתתרה היטב מאחור הווילות והמשקים והמתינה לרגע של אור, לפתח קטן בשערי היישוב הכה חילוני, שמייסדיו דגלו בליברליות ואף הבטיחו כי שום סממן דתי לא יעבור את הגדר, לא שבת ולא כשרות, לא שיעור תורה ואף לא בית כנסת, יקומו על אדמות הקיבוץ הישראליות.
לא?!
קול התורה מבעבע
ואכן, סקירה קלה על קיבוץ ‘עין חרוד’ של היום, מגלה כי רוח ד’ שורה בכל מקום ופתח קטן מביא אור גדול גם למקום כמו עין חרוד.
הכל התחיל לפני שתים עשרה שנה. הרב יצחק שכטר שליט”א מרכסים, החל למסור שם שיעור שבועי. תחילה לא ידעו חברי הקיבוץ איך לעכל תופעה כזו שבקיבוץ שלהם יש שיעור קודש! ויותר מכך, יש צעירים שרוצים לשמוע וללמוד, ולאן נעלם החינוך הקיבוצי הטהור?! אבל השיעור קם והיה לאגדה.
אם תיכנסו למשרד הגד”ש האחראי על כל גידולי השדה של הקיבוץ תזיל עינכם דמעה. על לוח המודעות מתנוסס דף לבן, נראה מעט ישן וכבר נגעה בו יד או שתיים ואולי דמעה עליו עין או שתיים… המכתב נשלח ממרן ראש הישיבה הגראי”ל שטיינמן שליט”א, לחברי השיעור בקיבוץ ובו ברכתו אליהם לרגל סיום מסכת ביצה בשיעור השבועי… בלב קיבוץ ‘עין חרוד’, לב יהודי מפעם, ולב מי לא ירגש למשמע זאת.
מהפכה שקטה
עוברות להן שנתיים ימים בינות לעצים והרוח. החבר אופיר בשור, מנהל משרד גידולי שדה בקיבוץ, מתחיל להוביל מהלך להפסקת העבודה בשבת. לא, הם לא מתחילים לשמור שבת, הם פשוט מפסיקים לעבוד בשבת. חברי הקיבוץ התנגדו בקול זעקה גדולה, אך אופיר היה איתן בדעתו. הוא מתחנן ומפציר, משכנע ומסביר שכדאי לעבור לתכנית עבודה של שישה ימים ולא שבעה.
רוח קיבוצית מנשבת בינות לבתים. מתנגדים לצד מעודדים, חברים נעמדים בקרנות כרמים ודנים על ההשלכות, מטעים ופרדסים מרכינים ראש בצפייה להכרעת חברי היישוב, והנה, נפל הפור. עורכים הצבעה בנידון.
קול השבת מנסה בכוח לפלס דרך בישוב. החברים מוכנים לנסות ולראות מה קורה להפסדים.
ההחלטה התקבלה לעבור לתוכנית עבודה של 5.5 ימים כשוועדה תבדוק את הנתונים הפיננסים ותעקוב אחר הרווחים.
ו-כן, ניחשתם נכון. שנה עברה, והרווחים זינקו ב22- אחוז! חברי הישוב נותרו פעורי פה…
מצוות בעין חרוד
מאז, כעשור שנים, אין עבודה בשבת בקיבוץ עין חרוד. השמועה עושה לה כנפיים וחברי הקיבוצים הסמוכים, גבע, תל יוסף ועזריאל שמים לב פתאום לתופעה מעניינת. חבריהם מקיבוץ עין חרוד נחים, ועוד בשבת!
בירור קצר מעלה, כי הרווחים שם עולים ולא יורדים ותחושה מוזרה מטפסת במעלה גבם. מדוע לא ילכו גם הם בזו הדרך? מדוע לא ינוחו גם וירוויחו יותר? לאט לאט עוד ועוד חברי קיבוצים החלו לצעוד בעקבות חברי קיבוץ ‘עין חרוד’ ואווירת השבת מילאה את העמקים והגבעות במתק מיוחד.
בכניסה לעין חרוד עומד לראווה קומביין חדש ומפותח במיוחד. כל מי שעובר בכבישים הסמוכים מתפלא מנין לחברי הקיבוץ כמות כזו של כסף המאפשרת רכישה כה יקרה. בכל הארץ כמעט ואין בנמצא קיבוצים הרוכשים מכונה יקרה זו. והנה כאן, בקיבוץ לא גדול במיוחד שוכן לו הדר קומביין שכזה.
אבל חברי הקיבוץ יודעים את התשובה. הרווחים משמירת שבת זינקו, העלו את רווחי המשק הכלכלי של הקיבוץ ואפשרו רכישה זו בשותפות עם קיבוץ תל יוסף הסמוך.
כל ישראל ערבין
עוד כמה חורפים נושבים בעוז על עין חרוד. אחד מחברי הישוב מחתן את ביתו בעלת התשובה עם בחור ישיבה. הבת לא מגיעה לבקר את הוריה בשבתות כי אין עירוב בקיבוץ.
עירוב. מילה שעין חרוד לא הכירה ושבילי הקיבוץ לא חלמו שאי פעם מישהו יזכיר בערגה מושג זה בינותם. ושוב מתכנסים החברים להכריע בדבר, שוב נלפתים התושבים הוותיקים אימה ופחד שמא הדת תיכנס עמוק יותר ותקנה שביתה במחוזותיהם.
ימים לא פשוטים עוברים על חברי הישוב. חלקם מוכן להיענות לאתגר ואף מביע ענין מה כולל העירוב ומה נדרש על מנת להקימו כראוי. החלק השני של חובשי כובע הקיבוצים השמוט, מסרב להכניס עוד בדל יהדות בשערי הקיבוץ.
“מספיק נכנענו לשיעורי התורה. מספיק התמקם לו בית כנסת באולם התרבות. די בכך שהמפעלים והמשקים נחים ביום השבת ואין לנו שום רצון, כוונה או הסכמה לאפשר המשך התחרדות במקום ולגרום לעוד צעירים קיבוציים קלאסיים, להרהר אחר דתם ולהתעניין בתורה ומצוות”.
“מחר”, טענו למול המעוניינים, “יהיה זה בינכם שישוב בתשובה ומחרתיים השכן מהשביל הסמוך. חיש קט יתמלא הקיבוץ בחובשי כיפות ומדליקי נרות, ומורשת המייסדים הדוגלת באנטי דת ומהווה אבן שואבת וסמל לכל הרוח הקיבוצית הארצי ישראלית, תלך ותשקע, תאבד מעוצמתה ודיגלה יתנופף בחצי תורן בבושה!”.
וכשהקיבוץ סוער, עורכים בחירות. שלושה חודשי סער עברו על חברי הקיבוץ. אלו מצדדים לכאן ואלו לכאן, הרוח מנשבת בעד ונגד ולבסוף הצביעו 170 חברים בעד ו80 נגד. אבל, תנאי נוסף נכרך בהצבעתם – הקיבוץ וחבריו לא יממנו זאת מכיסם ויהי מה.
עין חרוד. שפיץ של ישראליות, ראש התורן הקיבוצי. וחוטי ערוב שנתלים סביב לבתים, לשבילים ולגדרות. המועצה הדתית נטלה חלק גדול מהעלויות, את היתר השלימו שלוש משפחות אשר להן ילדים דתיים. כל מה שנדרש נבנה ותוקן למען הידורה של מצווה. העירוב קם והיה.
מה שהיה עין חרוד – כבר לא עוד. רוח אחרת מנשבת בקרב חברי הקיבוץ, רוח אחרת מקרבת אותם צעד צעד לאביהם שבשמיים.
כל השביעין חביבין
ומשביעי – לשביעית.
שנת תשע”ד כמעט ומסתיימת. שמיטה עומדת על סף שערי הקיבוץ, מתדפקת, מתחננת, רוצה מדרך רגל גם בקיבוץ הכי חילוני וישראלי. גם כאן, שייתלה שלט “שומרים שמיטה”. גם כאן, דווקא כאן, שתידלק לשמיטה עוד משואה. וזה קרה.
לראשונה בתולדות הקיבוץ, שראה כבר שמיטות רבות חולפות לידו, מתקדשות באדמות סמוכות ומתארחות בקיבוצים שלידו, לראשונה גם בעין חרוד ישנם 600 דונמים ששומרים שמיטה! 600 דונם מתוך עשרת אלפים אמנם, אבל שער לשביעית נפתח, משהו חדש מתחיל.
וזכו תושבי ‘עין חרוד’ לברכתו של מרן שר התורה שליט”א, שבשמיטה הבאה יהיו השש מאות לששת אלפים, ומלוא העין דונמים יקדשו שם אלוקים. ולוואי ונזכה.
הם התחילו עם שמירת היום השביעי כדי לנוח ולהרוויח, וזכו לקחת חלק, קטן אמנם, בין שומרי שביעית.
