חברת שמירה:
שומרים שמיטה
ליאו בכלל לא התכוון לצאת איתם הערב למסע המפוקפק בטנדר של בוזגלו. אם הוא היה יודע לאן ייקח אותם הטנדר היה לבטח נשאר בדירה הקטנה והעבשה בה התגורר עם סבתו, אי שם בדרומה של הארץ. אבל היה חם, האוויר היה הביל ודביק ולא נותרה בו סבלנות לשמוע את האנחות השקטות מהחדר הסמוך עוד לילה.
ליאו בכלל לא התכוון לצאת איתם הערב למסע המפוקפק בטנדר של בוזגלו. אם הוא היה יודע לאן ייקח אותם הטנדר היה לבטח נשאר בדירה הקטנה והעבשה בה התגורר עם סבתו, אי שם בדרומה של הארץ. אבל היה חם, האוויר היה הביל ודביק ולא נותרה בו סבלנות לשמוע את האנחות השקטות מהחדר הסמוך עוד לילה.
ולמטה היו החברים. מתאספים כל לילה ועולים על הטנדר של בוזגלו. אחר כך, איפשהו באמצע הלילה, מתי שלא ברור אם זה לילה או כבר בוקר, נשמעת חריקה חרישית וקולות לוחשים, מרוצים ומצחקקים על מן הסמטה האפילה. החברים היו הולכים ונטמעים בין העצים והבתים וליאו היה אומר לעצמו שאולי מחר יצטרף גם הוא לחבר’ה.
מחר רדף מחר ויום אחד ליאו פשוט ירד את המדרגות הספורות, הצטרף בטבעיות ועלה על הטנדר.
מה שהוא לא ידע עדין שעל הרגע הזה הוא עתיד להתחרט. ואולי לא?!
הלילה חשוך מאוד
לאן אנחנו נוסעים?” שאל את היושב לימינו באחורי הטנדר המקפץ.
“חי.. חי..” ציחקק הלה, “ניסע עד שנמצא, נסתובב קצת, ניקח הרבה ונחזור” המשפט היה תמוה לליאו מאוד והוא התבייש להמשיך ולשאול.
הטנדר עלה וירד במורדות כבישי הדרום, בחשיכה המשתררת לא יכלו כל כך לזהות את המקום אבל השדות נפרשו מימין ומשמאל וצמרמורת קלה כבר עברה בגבו.
כשנעצר הטנדר לבסוף, ירדו בני החבורה והתמונה התגלתה לליאו בשיא עליבותה. הם היו ‘אוספי מתכות’ כמו שנהנו לכנות את עצמם, ‘גנבי מתכות’ כמו שהמשטרה ושאר בני האדם הישרים נוהגים לכנותם. החברים התפזרו בין הסמטאות וירדו גם לשולי השכונות, אספו שם מקל ופה צינור, אופניים ישנים ושמוטים ואפילו מכונת כביסה שנזנחה, הלוואי.
ליאו רואה אותם מקפצים בין הגדרות, עוקרים עמודי ברזל עקומים, מרימים עגלת מכולת שנותרה באחת החצרות, אורבים לילדון ששכח מאחוריו שרשרת ברזל כבידה, רואה את כל זה וליבו בל עימו. למה נכנס?! מה עוד טומן לו הלילה בחובו?!
יד ברזל נעלמת
השלל הצטבר באחורי הטנדר והחבר’ה הצטופפו יחדיו בין הגרוטאות בדרך, כמו שליאו שמע אותם נהנים, ‘אל השלל האמיתי’. עכשיו היה עמוס יותר וטעון עוד יותר בטנדר המקפץ. ליאו הרגיש שלשונו יבשה עד מאוד, לא נוח לו בחברתם, אילו ידע לא היה בא, זה לא הוא, הוא לא מסוגל לעזור להם וגם לא מסוגל להישאר בטנדר הלחוץ, שונה ואחר ונפרד מכולם. את זה הוא עושה מספיק לילות בבית, ליד החלון הגדול והמשעמם.
החבר’ה זמזמו משהו וליאו רק סקר את הנוף שהפך חקלאי יותר ויותר. מרחבים עצומים של שדות וחלקות אדמה מעובדות מילאו את האופק המשחיר. המוני דונמים של ירוק וחום התערבבו למראה מרהיב בניחוח כפרי ומלבלב. אי פה ואי שם נוקד המשטח הירקרק הפורח בחלקות חשופות ויבשות שליאו לא הצליח להבין מדוע הן אינן מעובדות כמו כל השאר.
על מי שומרת השמיטה
במרכז החגיגה המלבלבת עצר הטנדר על יד בוסתן, שהסתתר מאחורי מטע אבטיחים. החברים ירדו מהטנדר והתפזרו במרחבים , זוגות זוגות. ליאו לא ידע כמה אוצרות ברזל מתחבאות מבעד לחלקות האדמה, כמה צינורות, מערכות השקיה, שלטים וגדרות ניתן למצוא בין ריבועי הירוק צהוב חום שמילאו את כל מרחב הראיה סביבו.
הוא ובן זוגו פילסו דרכם מכאן לשם. החבר מאתר את הברזל וליאו מרחם על הבעלים. החבר מוצא עוד גדר וליאו מתפלא למה החקלאים לא מאבטחים את כל השטח עם שומרים ומצלמות. הלילה הלך והעמיק, כמות הברזל הלכה והתעצמה. טנדר נוסף הצטרף והחבר’ה ‘חגגו’… ליאו רצה להיכנס לשדה הבא, כשלפתע חש משיכה עזה בידו. שריקה חזקה נשמעה וזוגות נוספים נראו לפתע נסוגים חיש מהר מהחלקה המדוברת.
“מה קורה כאן?” הצליח למצוא איזה חבר שיענה על סקרנותו.
“אה, זו חלקה שמורה, לא נכנסים אליה” ליאו שמח לגלות שיש חלק מהחקלאים שכן שומרים על רכושם…
“איך אתם יודעים שהיא שמורה?” המשיך להסתקרן תוך שהוא סוקר את האופק שוב ושוב לגלות גדר תיל או מצלמות אבטחה. חברו חייך והצביע על שלט צהוב ירוק, תלוי על הגדר האחורית של החלקה.
“רואה” , חידד את תשובתו, “כתוב כאן שומרים שמיטה, אנחנו לא נכנסים לכזה שדה, חבל להסתבך עם שומרים וכל מיני אמצעי אבטחה כשיש חלקות לא שמורות סביב.
“מה זה שמיטה?” הוסיף ליאו שאלה חרישית.
“לא יודע, איזו חברת שמירה כנראה. הנה, תראה” הניף אצבעו אל עוד חלקות מסומנות בעמק שלמרגלותם, “גם זו מסומנת, ושם גם יש עוד חלקה שמורה, חבל, הם דווקא חלקות לא מעובדות ואפשר למצוא שם המון ברזל, שאריות חממות, צינורות השקיה וכו’ וכו’ אבל זה הכלל לא נכנסים לשדות שחברת שמיטה שומרת עליהם…”
הסוד הגדול נחשף
ליאו שמע. ליבו שמע. הוא לא כל כך הבין אבל הליל החיוור היה מלא תמיהות והוא החליט לברר הכל אחר כך. כשאור יום ישטוף את העולם ואנשים הגונים יותר יהיו בחברתו אולי ימצא מידע על חברת השמיטה המסתורית הזו, אולי ימצא איזו דרך להבין למה לא כל החקלאים שוכרים את שרותיה על מנת להגן על שדותיהם. אולי יפנה אל משרד החקלאות ויציע, למרות פשטותו ובישנותו, לארגן הצטרפות מוזלת יותר לחברת השמירה ‘שמיטה’. אולי יעלה בידו לכפר על מעשיו בלילה הבודד והאומלל הזה, שבלי ידיעתו גרר אותו לדרך אחרת של חיים שהוא לא חפץ בה כלל.
שמירה מוחשית
הטנדר חזר. ליאו ירד עם כולם ונטמע במדרגות הבניין האפלות. הוא לא ישן ורק חשב על כל המתרחש. הלילה תם ובוקר חדש עלה. ליד חלון דרומי אחד עמד נער אחד עם הרבה שאלות מציקות. הוא לא ידע שזהו קול הנשמה היהודית המבצבץ ועולה בו בעומק לב, הוא לא ידע שזו חברת השמיטה ששומרת גם עליו בכזו שנה אהובה וקוראת לו להתקרב גם הוא אל הקודש. הוא רצה תשובות והוא יצא לחפש אותן.
מהכא להתם ומשם לכאן הגיע ליאו לאחד מרבני תנועת התשובה ושטח את שאלתו. הרב חייך, לקח את ליאו עמו לארון הספרים, פתח לו חמש במדבר והראה לו את מצות שמיטה במקורות. פתאום קיבלה חברת השמיטה צבע וגוון, פתאום היו לה גדרות ותנאי הצטרפות, פתאום היה ברור כל כך מה צריך לעשות כדי לזכות לשמירה הזו, ואיך, מול כל הגנבים ונערי השכונות והברזל, שומרת שמיטה בעוז ובתוקף על שדות מקיימיה.
לא נקנית בכסף
ליאו יצא מהרב עמוס במידע ותשובות, מלא קירבת אלוקים לו טוב. והרב לא יכול לשמור את ההתרגשות לעצמו וכך הגיע לקרן השביעית טלפון דרומי נרגש, מלא התפעלות.
כולנו ראינו שלטים כאלו בחוות, כולנו ייקרנו את החקלאים שומרי השמיטה והערכנו אותם, התרגשנו בשבילם ושמחנו בגבורתם. לכבוד היה לנו להיות חלק מעם שאלו בניו. הצטמררנו לשמוע את הקשיים והניסיונות שהם עוברים כדי לשמור את השמיטה ולא ידענו עד כמה השמיטה שומרת עליהם. לא רק מברכת, אלא שומרת. “חברת שמירה –שמיטה”. מי היה מאמין.
לימים יבקשו חקלאים נוספים לקנות בדמים מרובים את השלט שישמור על השדה שלהם מגנבי המתכות, ולא יבינו כי שלט כזה לא נקנה במטבע אלא במיליון רגעים של גבורה, בקרבת אלוקים מיוחדת ושביתה מוחלטת של השדה. לשלט כזה זוכים בשבת הארץ.
