שלמה אברהם, ירדנה:
עיניים כלות ולב אוהב
כל מי שפעם הפסיד אוטובוס בדרך למשהו חשוב, ברגע אחד של רמזור אדום, וניסע לשכנע את עצמו שזה וודאי לטובה ואולי תקרה חלילה תאונה והנה הוא ניצל מכל פגע, מוזמן לקרוא את הסיפור הזה.
כל מי שפעם הפסיד אוטובוס בדרך למשהו חשוב, ברגע אחד של רמזור אדום, וניסע לשכנע את עצמו שזה וודאי לטובה ואולי תקרה חלילה תאונה והנה הוא ניצל מכל פגע, מוזמן לקרוא את הסיפור הזה.
כל מי שאיחר לטיסה ובגללה החמיץ חתונה יקרה לליבו, וחיכה לילה שלם לשמוע שמטוס נפל חלילה למי האוקיינוס או שסערת שלגים טרפה אותו בכיס אוויר מפחיד, המילים הללו הם עבורו.
כל מי שחשב פעם להשקיע בעסקה משתלמת ולא הצליח להשיג את המזומנים הנדרשים, וקיווה בסתר ליבו שהעסקה תתגלה כזיוף, שכל המשקיעים נפלו עם סכומי עתק ורק הוא ניצל בזכות שלא היה לו מזומן, יותר ממוזמן לקרוא את הדברים הבאים.
יש עוד דוגמאות רבות לרגעים קטנים בהם אנו חושבים שהבנו למה טוב לנו מה שהחיים מזמנים לנו, הפסדים קטנים או גדולים, החמצות שאי אפשר להחזיר ושאר עוגמות נפש, שלאחריהן אנו מצפים לראות שניצלנו מגרוע יותר או הרווחנו משהו אחר במקום…
השיעור הזה, של שלמה אברהם מקיבוץ ירדנה, יכול לחזק ולדבר על לב כולנו.
זה אמנם עוד סיפור על גיבור כוח שזכה לשמור את השמיטה בכל ליבו, אבל בינות למילים יש שיעור גדול באמונה, לכולנו.
השבתה ללא פשרות
שלמה מתגורר בקיבוץ ירדנה בשיפולי השרון הירוק והמישורי. אולי יש לו בית קטן או גדול, גג רעפים אדום או דשא ונדנדה בחצרו אבל עיקר ליבו ואהבתו נתונים לאלף דונם של חקלאות שהוא חוכר מזה שנים רבות.
במשך השנים, גדל שלמה והתעצם. החקלאות הייתה כל חייו. הוא שכר קרקעות וגידל בהם ירקות שונים, ואחר כך חכר קרקע נוספת ושוב השקיע, גידל, טיפח, השקה, בדק והצמיח ובעיקר – אהב. שש שנים הוא שוכר קרקעות, מעביד פועלים זרים ומקצה להם מקומות מגורים, קונה ומאכסן כלים יקרים, טרקטורים וקומביינים ושאר כלים מכלים שונים הנדרשים לעבודת החקלאות. שש שנים, ולא עוד.
שנת השמיטה קרבה ושלמה רוצה לשמור שמיטה בהשבתה מוחלטת. זו לו שמיטה שלישית שהוא שומר ללא היתר מכירה, או פתרונות כאלו ואחרים. הוא זכה להיות בעל אדמות בארץ הקודש והוא רוצה לזכות להיות גיבור כוח. מנין הכוח? אין לו מושג. ממה יתפרנס? מהחובות שכבר יש לו כנראה.
החזקת קרקעות בשמיטה מבלי לעבוד בהן, עולה הון תועפות. שלמה לא יכול להרשות לעצמו את האפשרות הזו, ובלב כבד הוא נאלץ להחזיר את אדמותיו ודונמיו לאנשי קיבוץ ירדנה, שכניו היקרים שלא זוכים כמוהו לשמור שמיטה.
פרידה כואבת
הוא מטייל בפעם האחרונה בין רגבי העפר, מסייר בין המטעים, רוכן בערגה לערוגות הרכות שעלים עוד מבצבצים ביניהן ומעניקים להן מראה מיוחד שכל חקלאי משתוקק לראות ולחוש. הוא יודע שהוא עושה את הדבר הנכון אבל ליבו מבכה. כשאתה מגדל את האדמות האלה שש שנים, כשאתה מפריח את השממה הזו שש שנים בירוקת מלבלבת, אתה מכיר כל שביל, אתה אוהב כל פרי וירק. אתה לא רוצה לעזוב הכל וללכת, אבל אתה רוצה יותר לזכות לשמור שמיטה.
שלמה מחזיר את המפתחות, את הכלים ששכר, את העובדים שהכיר, את השטחים והדונמים. משאיר אחריו את ה-כ-ל ונאחז בכל כוח באהבת המצווה שממלאת את ליבו ונשמתו.
הוא פונה מהורהר במורד השביל היורד ממזכירות היישוב, כשלפתע קולטת אוזנו ניב ערבי מתגלגל ועוד כמה קולות שהוא מכיר מהדהדים באוזניו חלקי הברות.
מבעד לעצים המוריקים בהם מתהדר היישוב, ניצבים מולו שני שכניו וכמה ערבים מוכרים. החבורה הזו עבדה יחד איתו בשנים האחרונות על המטעים והשדות והוא סקרן לדעת מה מתבשל שם.
הוא מביט, ורואה תיק גדול מונח על הארץ. כשעוברות הדקות אחד משכניו פותח אותו, האזור כולו מסתנוור, לא מאור השמש השוקעת כמעט, אלא משטרות בוהקים של הרבה, אבל הרבה כסף. נשמתו נעתקת.
ניסיון בלתי אפשרי
הוא ממשיך ללכת בעקבות הקולות, לא יכול להינתק, לא מסוגל להתרחק. מילים כמו השכרה וכסף ממלאות את האוויר. שלוש שנים, משהו על שכירות של מטעי ענק, עסקה חד פעמית, הזדמנות שתמיד מחכים לה והבירוקרטיה והחוק לא נותנים לה להתקרב ולצאת לפועל. הלב שלו מתחיל ללחוש לו מה מתרחש אבל המוח מסרב להאמין. חלקיקי המילים מתחברות לתמונה אחת ברורה.
כמה שכנים ערבים מציעים לחבריו לשכור את השטח שלהם, את אלפי הדונמים שלהם, כולל כל הכלים והעובדים, כולל המס וההוצאות, בכסף רב ומזומן. בדרך כלל עסקאות כאלו נעצרות על סף המשרד, אבל כאן מישהו כנראה שיחד מאן דהוא, כדי שהעסקה תצא לפועל והנה היא כאן ממש מול עיניו, חובטת בליבו.
הוא יכול לחצות את המרחק הקטן שנותר לו. לצאת מאחורי העצים שמסתירים את דמותו ושרחש העלים הנעים ברוח מטשטש את נשימותיו הכבדות. הוא יכול להתקרב אליהם ולהצטרף לעסקה. עסקה כזו תיתן לו אפשרות למכור את הקרקעות שהרגע החזיר, היא יכולה להעמיד אותו על הרגלים עוד הרבה זמן אחרי שמיטה, היא … היא…
המחשבות רצות מהר יותר מהשטרות הנספרים למולו. הם מאיימות להכריע את היצר הטוב הזה, הטהור, הגיבור שרוצה, כל כך רוצה לעשות באמונה ואהבה רצון ד’. הוא אמנם לא רצה למכור אבל למול עיניו היצר כאילו מנופף בהזדמנות וכמו קורא עליו תיגר.
“אני, שלמה עבדך, מאמין!”
הרוח הגבירה את משובותיה ושרה חרישית בין העצים מנגינה לוחמת, ואולי מתחננת. שלמה הרים את עיניו למעלה. שמים בגוונים הדורים של טרום שקיעה. שמש אדומה כתומה נוצצת אי שם, נאחזת בראשי העצים ומסרבת לתת ליום ללכת. פה ושם כבר מנצנץ כוכב ומעל הכל, ובינות לכל, ניצבת השכינה וממתינה לראות מה הוא עושה.
הוא לוקח צעד לאחור, ועוד צעד קטן. הוא מרים את הראש עוד יותר ואחר מרכין אותו ובוחן לעומק את חלקיקי האבן הקטנים המרצפים את השביל. לאיטו הוא מתרחק מהזירה, חולף על פני החבורה הססגונית והקולנית ופונה לדרכו. בעיקול הרחוב, כשנגמרים הבתים והשממה מתחילה את שירתה, ממתין לו ספסל בודד ומזמין. הוא מתיישב באנחה, מותש אבל מחוזק כפי שלא היה מעולם, עייף ויגע אבל גאה ומאמין. עיניו כלות וליבו אוהב.
‘ריבונו של עולם, אבא הטוב שלי. אני כל כך רוצה להיות חזק, כל כך רוצה לשמור שביעית בצורה הכי מהודרת שיש. אני יודע שהבטחת ברכה משולשת למי עושה רצונך ומקפיד על שמיטה כהלכתה ואני עדיין לא רואה ולא מרגיש את הברכה, רק היצר הרע מול עיני מנופף בעסקה כה משתלמת שמגדילה ומעצימה לי את הניסיון. אבל אני חזק, אבא, חזק ומאמין ובוטח. הברכה עוד תבוא, אני בטוח ועד אז, לא משנה כמה ירוויחו שכני מהיתר מכירה וכמה כסף ינצנץ בידיהם, אני, שלמה עבדך, מאמין, שומר שמיטה וממתין. אולי אני אזכה לראות את הברכה’.
וציויתי את ברכתי
הוא מנגב דמעה וממשיך לדבר לתוך הערב היורד, ‘ואולי לא, אולי רק אחרי מאה ועשרים אכיר בה, אבל אני שומר שמיטה הכי מהודר שאפשר’, הוא לוחש – אומר.
הליל בא. ירדנה התמלאה גוונים חזקים של חושך ואפילה. אחר הגיעו עוד ערבים רבים של סתיו וחורף, קור של סערה או אביב חם וקיץ יבש והביל. ושלמה עדיין כאן, אוחז באמונתו ומצליח כמעט לסיים את שנת השמיטה. מצבו הפיננסי קשה ואפילו אכזרי. הבנקים נגדו, החשבון והכיס מרוקנים כליל מכסף או פרנסה, אבל הלב מלא וגדוש באמונה טהורה שיכולה ללמד את כולנו מה זה גיבור כוח ושיעור עצום לחיים.
