עמיחי, תקומת הנגב:
כאן שומרים שמיטה
מה ביקשתם מההורים שלכם בגיל שתיים עשרה? אולי ש”ס ואולי אופניים, מי זוכר.... יוני, ילד חינני ממושב תקומת הנגב, לא יכול לשכוח את הרגע הזה בו ביקש מאבא שלו מתנה ענקית, בתום לב של ילד בן 12. ילד קטן שאבא שלו חקלאי, והשדות מקיפים אותו מכל כיוון וממלאים אותו ואת כל משפחתו אושר גדול.
מה ביקשתם מההורים שלכם בגיל שתיים עשרה? אולי ש”ס ואולי אופניים, מי זוכר….
יוני, ילד חינני ממושב תקומת הנגב, לא יכול לשכוח את הרגע הזה בו ביקש מאבא שלו מתנה ענקית, בתום לב של ילד בן 12. ילד קטן שאבא שלו חקלאי, והשדות מקיפים אותו מכל כיוון וממלאים אותו ואת כל משפחתו אושר גדול.
הימים חמים של קיץ, אמצע שנה שישית. תשע”ד. יוני פונה לאביו עמיחי ומבקש ממנו שישמור שמיטה. כן, פשוט כך… עמיחי מביט בילד שלו ולא יודע איך להגיב. הוא שמע על שמיטה. הוא מכיר את המצווה אבל מעולם לא השבית את שדהו, מעולם לא הפקיר את אדמותיו ואיך יעשה זאת עכשיו?.
הוא מביט על הילד הקטן שלו ויוצא לשדות. הטרקטור נוהם והוא שותק. הגדר כובלת את מחשבותיו, הגידולים מנסים לעזור בסבך המחשבות. ומנגד עומד הילד הקטן שלו והבקשה הטהורה כל כך.
לראות את הכאב מרחוק
עמיחי משתכנע. הוא מתחיל לערוך בירורים וסידורים לקראת שנת השמיטה. הוא שומע שצריך להפקיר את הכל. הוא מברר מה מותר ומה אסור. מה ההכנות ומה נזקים ומה יקרה לשדה ובשנה שלמה של שמיטה. ולאט לאט הוא מרגיש שהוא לא מסוגל. הוא לא יכול לחיות שנה שלמה ליד אדמות חרבות ולדמיין מה ירוק היה המראה פעם, כמה מלבלב ואהוב ופורח. הוא לא מסוגל לראות בכל יום איך עמל חייו הולך לטמיון, הולך ומרקיב. הוא מוכן לשמור שמיטה אבל לא כאן. השדה ישבות והוא ייסע רחוק. הוא ייקח את ילדיו וילך מכאן. הוא לא מסוגל.
ההחלטה הרגיעה אותו קצת. הקב”ה ראה את הלב שכל כך רוצה לשמור שמיטה ובסייעתא דשמיא עצומה מצא עמיחי עבודה אחרת שמתאימה לו, לשנת השמיטה, הרחק הרחק מהשדה השובת, הרחק מהאדמה החרבה. הוא יהיה אחראי על צוות אבטחת מטענים מטעם חברת ידועה גדולה בארצות הברית וכך יתפרנס שנה שלימה עד שתיגמר השמיטה.
הניסיון המתין באמריקה...
שלהי אוגוסט, בין הזמנים אב תשע”ד. עמיחי ומשפחתו מנופפים לשלום לשדות, לוקחים את כל מיטלטליהם ומרחיקים נדוד. המטוס מקבל אותם בחיוך, ממרום מעוף הציפור הארץ ואדמותיה נראות קטנות וחיוורות וארצות הברית פותחת שעריה לנמלטי השמיטה שלנו.
משפחת החקלאי מתמקמת בבית חדש ושנה חדשה יורדת לעולם. כאן, בארצות הברית לא נצטווינו על מצוות השמיטה, ואפשר קצת להרפות מהמחשבה על השדה שנשמט אי שם בארץ הקודש, לשכוח ולהימלט מהערוגות שמצהיבות פניהן, מהחלקה שלא נזרעה ומהאדמה שהופכת טרשים טרשים.
עמיחי משגיח על המטענים בשדה התעופה וילדיו מתמקמים במוסדות החדשים. כל המשפחה עוברת טלטלה אבל הכל שווה להם בשביל לשמור שמיטה. הם ביקשו לשבת מעט בשלווה והקב”ה ביקש לבדוק כמה אמונה יש להם. כמה כוח לשמור מצותיו באהבה.
שלושה חודשים עוברים. שמיטה חולפת בין דפי הלוח והם עדין בארצות הברית, רחוקים מלחוש את ההרס של הגידולים, רחוקים מלשמוע את שירת האדמה השובתת.
“תחזור לסורוקה”
ואז, יום אחד, קוראים לעמיחי למשרדי החברה. משהו לא מסתדר להם עם משמרות העבודה שלו. הם בדקו את כרטיס הנוכחות שלו בחצי השנה החולפת מאז החל לעבוד ומשום מה, ‘משום מה’, הוא אינו משובץ באף שבת, לא מופיע למשמרות בכל שבת וככל הנראה שומר שבת.
עמיחי מביט בהם ומרגיש שהניסיון קרוב וגדול.
“אתה שומר שבת?” הם שואלים בניב אמריקאי בולט.
הוא מהנהן. כן הוא שומר שבת, כזה היה וכזה יישאר.
“אבל זה פיקוח נפש” מנסה אחד מהם לגלות בקיאות יהודית כל שהיא. “יכול להיות פצצות במטענים ואנו מצילים חיי אלפי איש כל שבת. גם ביום כיפור אנחנו עובדים…” ר”ל…
עמיחי מתחלחל, אבל כן. חברת תעופה המשרתת יהודים רבים בכל העולם, מפעילה כדבריהם גם ביום כיפור את מהלך האבטחה על המטענים בחו”ל. אבל הוא, לא מוכן לקחת חלק בזה.
“אם לא תעבוד בשבתות לא תוכל להמשיך לעבוד אצלנו” מנסה לאיים מנהל החברה אבל עמיחי לא מתרשם. “תראו,” הוא פותח את סגור ליבו בפני נציגי החברה שלא מבינים כלום מרחשי ליבו “עזבתי את הארץ ובאתי עד לכאן כדי לשמור שמיטה. אבל אני לא שומר שמיטה כדי לחלל כאן את השבת, תחליטו מה שתחליטו אני על שבתותי שומר”.
מכתב הפיטורין הבלתי נמנע הוגש לו תוך כמה רגעים, ועמיחי מצא את עצמו עומד באמצע נוף אמריקאי טיפוסי עם דמעות בעיניו. הרחובות סערו סביבו. אנשים באו והלכו, מטוסים המריאו ונחתו. והוא, יהודי פשוט, באמצע כל זה, נשען על גדר ומתפלל לאבא שלו שייתן לו כוח להתמודד עם כל זה בגבורה אמיתית.
בפני שוקת שבורה
הימים הבאים עברו עליו כמובטל והוא ניסה לחיות אותם כמו יהודי טוב ואז נחתה עליו בשורה קשה נוספת. הבת הקטנה חלתה במחלה נדירה ומורכבת, הדורשת טיפול ומעקב יום יומי, עמיחי מצא את עצמו מתרוצץ בין רופאים, ובדיקות וצילומים, שבסופם הביט לו גדול הפרופסורים לתוך עיניו ואמר לו “יש רופא גדול מאוד בתחום הזה. תלכו אליו והוא יוכל לעזור לכם הכי טוב . הוא מקבל בבית חולים… סורוקה בבאר שבע”.
באר שבע… רבע שעה נסיעה מהבית הישן והטוב. רבע שעה מהשדות האהובים וה…שובתים.
איך אומרים, השמים נפלו עליו? כי זה בדיוק מה שעמיחי הרגיש. בין לילה היה עליהם לארוז הכל. להזמין טיסות ולקפל בהניף רגע חיים שלמים שניסו לבנות. הבית בארץ ישראל מושכר לשנה שלימה, אין לאן ללכת, אין לאן לברוח יותר. חייבים לשוב בדיוק למקום שעזבו. חייבים לחזור לחוות מקרוב את הניסיון ואת השמיטה ודווקא שם, קרוב קרוב, להתגבר , להאמין ולנצח.
אמונה תמימה וטהורה
כשהם נחתו חזרה בארץ הקודש, במקום שהשכינה קרובה כל כך, הלך עמיחי לבקר בשדות. השמיטה נכחה בכל מקום והוא הרים את עיניו וליבו לשמים. ‘ריבונו של עולם, אני מרגיש כמו יונה הנביא. הוא ברח ממך כי לא היה מסוגל לעשות רצונך ורצה ללכת למקום שאין שכינתך שורה עליו ואני ניסיתי לברוח מלראות מה השמיטה עושה לאדמות שלי, מה קרה לשדה האהוב שלי, ובאתי לארצות הברית כדי לעמוד בניסיון קשה של שמרת שבת שנשמע לקוח מאיזה סיפור של הדורות הקודמים…
אבל אני מאמין בך, אבא, אני לא אשבר, אני יעשה הכל כדי להמשיך לשמור שמיטה ושבת גם כשלקחת לי את מקור הפרנסה, לא אשבר. וגם כשנתת לי כזו סיבה נוראה לחזור לארץ ולשדות, לא אפסיק להאמין ולא אפסיק לשמור שמיטה. חזרתי. התקרבתי. אני כאן. אין לנו איפה לישון, אין לי עבודה להשתכר ולכלכל את בני ביתי, המעט שאני משיג הולך לרופאים ולתרופות אבל אני, אבא, שומר שמיטה”.
הוא הביט על השלט הגדול שחייך מולו בצבעי צהוב ירוק, “גם כאן שומרים שמיטה” וחייך בחזרה, חיוך מלא אמונה ודמעות. אני כאן, אבא, אני שומר שמיטה מכאן.
אני עדיין כאן!
את הברכה של וציוותי את ברכתי זכו עמיחי ואשתו לראות בצורה מיוחדת ולאו דווקא בכמות היבולים או באיכות הגידולים. הבת הקטנה שלהם החלה להחלים בזכות התפילות והברכות ושיטת הטיפול הייחודי שהעניק לה הפרופסור הכי גדול בעולם שחיכה להם במרחק לא רב מביתם, מצבה השתפר והתייצב בגדר נס מיוחד של שנה מיוחדת.
הבן בן השלוש עשרה, אשר רק שנה קודם לכן ביקש מאביו כזו מתנה עוצמתית וטהורה, נכנס בנועם עול מצוות וביקש השנה רק לשבת וללמוד תורה.
כל רגע, הפך לרגע של נחת. וכשעמיחי צופה בילד שלו שצומח בתורה, שלומד, ומחכים ומרווה אותו בנחת זכה כל כך ואמיתית כל כך, הוא יודע שהוא זכה לכך בגלל שמיטה. בגלל הברכה המיוחדת של מי שזוכה לראות את שדותיו משפילים מבט ומצהיבים ועדיין, כאן וקרוב, שומר שמיטה באהבה.
