יהודה נתנאל מעזריאל:
וזאת ליהודה
“מה אתה בעצם אומר לי? שאתה מפרק את השותפות?”
הם עמדו שניהם בשיפולי מושב עזריאל שבשרון, בצד הכביש הגובל עם חממות הגידולים במצע מנותק שברשותם.
“אם אתה רוצה גם לשמור שמיטה מהודרת אתה מוזמן להישאר שותף שלי”.
“אני סומך על היתר מכירה, יהודה, ואני לא מבין מה הסיפור. כבר שנים שאנחנו שותפים ופתאום אתה זורק הכל מאחור בגלל סתם איזה סיפור מלפני שבע שנים?”
יהודה הביט בדמותו המתרחקת של שותפו, שותפו לשעבר, למעשה.
שנת השמיטה עומדת על הסף והם הם אינם שותפים יותר. הוא את השמיטה שומר בהשבתה מוחלטת ויעשה שותפו ככל העולה על ליבו. ‘כך
אמר הרב, כך אני עושה’ הרהר יהודה בינו לבין עצמו בעודו סוקר בעיניו את מאה הדונמים של החממות
שהשתרעו מולו. ‘סתם איזה סיפור מלפני שבע שנים?! לא כל כך סתם חוויה…’
צמרמורת חלפה בגבו. מה שהתרחש לפני שבע שנים נראה לו כאילו היה אך אתמול.
אני? שמיטה?
שמיטה תשס”ח מצאה את יהודה נתנאל ממושב עזריאל סומך על היתר מכירה. כמאה דונמים היו ברשותו, ירוקים ומלבלבים והוא המתין לזמן המתאים על מנת לזרוע בהם את השתילים שקנה. הוא שמע גם דיבורים סביבו במושב על שנת שמיטה ועל השבתה מוחלטת, חלק מחבריו ושכניו שמרו בהתלהבות על מצוות שמיטה וניסו להדביק גם את יהודה בהלך הרוח הקדוש הזה, אבל יהודה סירב.
רגבי האדמה היו יקרים לליבו והוא סמך על מי שסמך, קנה שתילים מאותו מקום שהוא קונה כל שנה, עשה את כל ההכנות שהוא עושה כל שנה, חרש את הקרקע על ידי אותה מחרשה ישנה וקבועה וציפה כבר לזרוע וליהנות מעמל כפיו, כמו כל שנה.
רק, שהפעם זו שנת שמיטה.
מה קרה מתחת לאדמה?
יהודה לא הבחין עדיין בשיעור שבורא עולם מלמד אותו, ברוב אהבה. הוא זרע וציפה לראות פריחה, השקה וחיכה לראות לבלוב. זה לא קרה. הזרעים אמנם נקלטו, השתילים אמנם עלו ובצבצו אבל לא היה יבול. כאילו משהו התקלקל בדרך.
יהודה לא הרים ידיים. כחקלאי רב בשנים הוא הכיר תופעות כאלו ותמיד יש להם סיבה. זרעים שלא נבטו, או הרקיבו, מחלה בצמח או באדמה, צורך בהשקיה או בדישון מוגבר. רק יביא כמה אנשי מקצוע וכבר תימצא התקלה, הוא ישלם מה שישלם על פתרונות והיבול יתחיל לצמוח כמו כל שנה.
רק שהפעם, השנה היא שנת שמיטה.
סיבה לא נראית לעין
אגרונום בא ואגרונום הולך. מוכרי הזרעים נדרשים גם הם לשבת על המדוכה. הקרקע נבדקת פעם אחר פעם, גורמי מזג האוויר נלקחים גם הם בחשבון, רוח סער או שמש סתיו, אביב שכמעט מקדים להגיע, הכל מצטרף יחד לפאזל שלם של תמיהה.
יהודה מביט על הדונמים שלו ופתרון אין. הוא כבר ניסה הכל. ה-כ-ל. אבל השתילים מסרבים ללבלב והאדמה לא מקשיבה לתחינתו האילמת. ניסיון אחרון הוא עושה, והוא שולח דגימות מהשתילים למעבדה מיוחדת בלונדון, אך גם האירופאים לא מוצאים סיבה לתעלומת הגדילה.
עת קציר מגיעה. מהשדות השובתים עולה שירתה של אדמה קדושה וקול ניגון אופף את המרחבים. מהשדה של יהודה עולה תמיהה גדולה, אין מה לקצור, אין כמעט כלום בין הערוגות ואף לשמש החמה שמפציעה עם תמוז ואב, אין מה להרוס. שנת שמיטה נגמרה והותירה את יהודה עם הפסדי ענק ושאלה ענקית עוד יותר. מה קרה לאדמה שלי?
בצר לו פונה יהודה לרב הישוב. הרב תעיזי, אשר מביט ליהודה ואמר בקולו העמוק “מי ששותל בשנת שמיטה לא יכול לצפות לצמיחה.”
שקט השתרר בחדר הקטן. לאט לאט הרכין יהודה את ראשו, כמו קולט בבת אחת מה היתה הבעיה של הצמחים ומדוע לא נמצאה סיבה הנראית לעין. כמה פשוט. זרעת בשמיטה?! זה מה שקורה.
מהאדמה, להר הזיתים
“מה עכשיו?” שאל יהודה, ובהוראת הרב למחרת בבוקר מיד אחרי נץ החמה יעלו מנין אנשים שקיבלו תענית על עצמם כבר יום קודם, יחד עם יהודה ועם הרב לקברו של הרש”ש זיע”א בהר הזיתים. שם, ערכו תיקון גדול והקפות, התפללו נוסח מסוים של בקשות והתחננו לסליחה. באותו מעמד נשגב קיבל על עצמו יהודה באהבה גמורה קבל עם ומנין, לשמור מכאן ולעולם את שנת השמיטה בכל ההידורים הנדרשים ללא כל היתרים או הקלות, כפי שמצווה התורה.
למחרת בבוקר הולך יהודה לשדות. השתילים, אותם שתילים ששתל בשמיטה ועדיין לא צמחו שנה שלימה, החלו לפתע ללבלב. תוך ימים ספורים התמלא כל האופק ירוקת של פריחה והיבול עלה ופרח כאילו לא חיכה שנה שלימה לצוץ ולגדול. סרה הקללה מעל האדמה, התקבלה המחילה אצל הרש”ש הקדוש וזכות ההבטחה לשמור שמיטה בעתיד ליוותה כל עשב ועלה כמלאך השומר ואומר לצמח, גדל.
זו, הייתה ה’סתם חוויה’ של יהודה שמעבירה עד היום בליבו הרבה יותר מצמרמורת ושומרת עליו בפרוס שמיטת תשע”ה לבל יפר את הבטחתו.
בפרוס השנים יהודה הרחיב את עסקיו גם למצע מנותק וצירף אליו שותף נאמן. בימים כתיקונן, בשנים כהרגלן, הכל היה טוב ויפה עד שהשמיטה התקרבה בצעדי ענק ולפתע התפצלו דרכיהם של השנים.
יהודה לא היסס והודיע בברור כי יעמוד בהבטחתו על כל סעיפיה ודקדוקיה וישמור שמיטה בהשבתה מוחלטת לגמרי. שותפו, רצה לסמוך על היתר מכירה. בהוראת הרב השותפות התפרקה, ויהודה, למרות שלא יכול היה להכריח את חברו לשמור שמיטה, היצר מאוד על החלטת חברו.
החבר מנגד עשה כל מאמץ לשכנע את יהודה למצוא לעצמו היתר. ‘כמו שבשבת מעבירים מכוס לכוס כדי שלא יהיה איסור בישול, תעביר גם את השדה מרשותך לראובן ומראובן לשמעון ורק לוי יסמוך על היתר מכירה וכך לא תעבור על איסור שמיטה…’ טען ליהודה בהתחכמות, אך יהודה העביר מעליו כל מטרד והיה חזק בהבטחתו לרש”ש. הוא שומר הפעם שמיטה כהלכתה.
ואז באה הרוח
חברו, שתל דונמים רבים על סמך היתר מכירה וגידל בחממות שלו סחורה רבה ומשובחת של גידולים במצע מנותק. לעת ערב היה קופץ לעיתים ליהודה, מראה לו תמונות מהחממות המלבלבות, מסתכל יחד איתו על הדונמים הריקים והיבשים של יהודה ומנסה בכל כוח של שיחת רעים לא תמימה בכלל, להניאו מהחלטתו. ויהודה לא נשבר. למרות שלא היה קל בכלל לראות שהכל צומח לחבר ושום דבר לא נהרס לו על אף העבודה בשמיטה, ההבטחה היתה חזקה מכל וקירבה אותו לאביו שבשמיים.
חורף תשע”ה מצא את החקלאים מתמודדים עם סערות קשות שהשמידו יבולים רבים שנעבדו בשמיטה. שותפו של יהודה שמע את תחזית מזג האוויר ההולכת ומקדירה, הריח את הסערה באופק ורצה להציל את היבול שבחממותיו. הוא פנה ליהודה והתחנן להשתמש במקררי האכסון שלו על מנת להצליח לשמר כמות כזו גדולה של סחורה בתנאים נכונים עד שהסערה תשכך והוא יוכל למוכרה בשווקים.
יהודה הביט על לוח השנה, על חממותיו המופקרות והעזובות, על מבטו של חברו ו… סירב. “אני לא לוקח אף חלק בעבודות בשמיטה, גם לא באכסון או הנעה. אני שומר שמיטה כהלכתה בכל השטח שלי, הכלים שלי, החממות והמקררים.” ואנא, אל תבוא לשכנע אותי שוב, הוסיף בליבו. אבל החבר בא.
אל מול הטיפות הכבדות
כבר באותו לילה הוא התדפק, רטוב והמום על דלתו של יהודה ופרק את ליבו:
“כשסרבת פניתי לחבר אחר שגם הוא סומך על היתר מכירה וברשותו הבאתי פועלים רבים וקצרתי את כל היבול שערכו בשוק הוא למעלה משמונה מאת אלף שקל!!! תוך כמה שעות. ברקע שמענו את הרוח שורקת במקצבים עזים יותר ויותר, עננים כהים מאוד התעבו בשמים ועבדנו בקצב מסחרר. הבאתי עגלת ענק והעמסנו עליה את כל היבול. כל מה שנותר זה לקחת את הכל למקררים של החבר ושם לאכסן את הכל.
ואז, לפתע פתאום שמענו בום אדיר. רעמים מפחידים התגלגלו בשמים בסופה משתוללת ושבר ענן מחריד התרחש בדיוק מעל לחממות. הכל נעקר ממקומו, מעטה החממות נקרע משטף המים שירד במבול עז, בדיוק מעל עגלת הסחורה ושטף עימו את כל היבול בסחף אדיר. מערבולת הבוץ , הגשם והעלים הידרדרה מבעד לחממה והציפה את האזור כולו. בקושי מצאנו אני והפועלים מחסה. הכל ירד לטמיון, עלה אחד לא נותר לרפואה, ירק אחד אין בנמצא ואני באתי ישר אליך, יהודה חברי, רטוב, עייף וייגע וירא אלוקים”.
יהודה לא שמח בכלל לאידו של חברו. הם פשוט ישבו יחד והביטו על טיפות הגשם שהותכו על החלון שוב ושוב, עד שעלה השחר. לא נדרשו מילים להסביר לחבר כאוב מה עצומה ברכתה של שמיטה ומה אהוב בזכות לשמור שביעית. כעת, הלבבות דיברו.
